החלטה בתיק ע"מ 1782/09

המשיב נעצר ביום 3.3.09 על ידי שני שוטרי משמר הגבול, בחשד לכך שקילל אותם וזרק לעברם אבנים. המשיב אף התנגד למעצרו ולכן נדרשו השוטרים להפעיל כוח על מנת לעצרו. אגב המעצר נחבל אחד השוטרים בראשו.

כתב האישום בעניינו של המשיב מייחס לו שתי עבירות: האחת, עניינה הפרעה לחייל במילוי תפקיד, בכך שקילל את שוטרי משמר הגבול שהיו בעמדה בסמוך למערת המכפלה, זרק לעברם אבנים, התנגד למעצרו, ופגע באחד השוטרים אגב המעצר. העבירה השנייה עניינה זריקת האבנים לעבר השוטרים.

בית משפט קמא סבר כי המדובר באירוע "מתגלגל" (כלשונו), שעבר מבדיקה שגרתית במסגרתה התלהטו היצרים, לחילופי מהלומות מילוליות וליידוי אבנים. בית משפט קמא קבע כי עדויות עדי התביעה אינן תומכות זו בזו לגבי הוודאות של המשיב כמיידה האבנים, ועל כן, ולאור אופיו של האירוע ועברו הנקי של המשיב סבר כי יש לשחררו בחלופת מעצר.

התביעה הצבאית ביקשה כי אתערב בהחלטה זו. התביעה נימקה את הערר בכך ששגה בית משפט קמא כשסבר שעדויות השוטרים אינן תומכות זו בזו בכל הנוגע לוודאות הזיהוי של המשיב כמיידה האבנים, וכן בכך שקבע כי אין המדובר באירוע אבנים שגרתי המצדיק ברגיל מעצר עד תום ההליכים.

ב"כ המשיב סמך ידיו על החלטת בית משפט קמא, וביקש לדחות את הערר.

ראיות לכאורה

אירוע זה מתבסס על עדויות שני השוטרים, רון מרשה וניקולא מנצור.

לאור קביעתו של בית משפט קמא כי עדויות השוטרים אינן תומכות זו בזו בכל הנוגע לזיהוי המשיב, נבחן סוגיה זו תחילה.

רון מרשה מסר באמרתו את הדברים הבאים: " החשוד עריף עמד שם וזרק אבנים על השוטר ניקולא, אבל האבנים לא פגעו. ניקולא עמד מחוץ לעמדה, עמדה ממוגנת. אני הייתי בתוך העמדה. ראיתי את הכול דרך חלון קטן".

ניקולא מנצור מסר באמרתו את הדברים הבאים: " ראיתי את החשוד עריף למעלה במרחק של כארבעה מטרים מאיתנו. זרק אבנים על העמדה האבנים פגעו לידי. לא יודע כמה אבנים. היו ילדים נוספים כבני 10 ומטה שגם זרקו אבנים. עריף גם זרק אבנים".

מדברים ברורים אלה עולה כי שני השוטרים גם יחד זיהו את המשיב כמי שיידה אבנים, ולא נראה כי ישנה בעיה כלשהי בכל הנוגע לוודאות הזיהוי.

יש לומר כי גם מדו"חות הפעולה שמילאו השניים עולה בבירור כי הם ראו את המשיב כמי שזרק אבנים. אציין כי מקריאת דו"חות הפעולה עולה מהקשר הדברים כי המדובר באירוע רציף אחד, בו בתחילה עיכבו את המשיב ולאחר מכן, ומכיוון שסירב, החל להתפתח העימות. לעומת זאת, מהאמרות עולה באופן מפורש וברור כי העיכוב הראשוני היה בשעה 09:00 - אירוע שלאחריו שוחרר המשיב, ורק לאחר מכן בשעה 14:30 החל האירוע הנוסף ובו הקללות וזריקת האבנים.

במקרה זה, הדו"חות הלאקוניים שמילאו השניים מעוררים שאלה מסויימת, אולם לא במידה שיש בה כדי להוות סתירה מהותית או חזיתית לדברים שמסרו באמרות, ובכל מקרה גם מהדו"חות עולה כי המשיב זרק אבנים.

אציין כי למעט נושא זריקת האבנים, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים לגבי קיומן של ראיות לכאורה באשר ליתר המעשים המיוחסים למשיב. במילים אחרות: קיימות ראיות לכאורה לכך שהמשיב פנה לשוטרים, הטיח בהם עלבונות תוך שהוא מתייחס לצבע עורו של אחד השוטרים ואף קילל את אימו של האחר. אף אין מחלוקת כי השוטר ניקולא, נחבל קלות בראשו בעת מעצרו של המשיב.

עילת מעצר

בית משפט קמא נימק את השחרור הן מהטעם הראייתי, והן מכיוון שלטענתו דובר באירוע "מתגלגל" שהסלים.

מרגע שקבענו כי אין בעיה כלשהי בקיומן של ראיות לכאורה באשר ליידוי האבנים לעבר השוטרים, נדמה כי יש להצביע על נסיבות מיוחדות שיצדיקו סטייה מההלכה הפסוקה כי עבירות אלו מצדיקות מעצר עד תום ההליכים המשפטיים. במקרה זה אין נסיבות מיוחדות כאלה. המשיב הינו בן 17, והאירוע מצביע על כך שמורא אוכפי החוק אינו עליו. ודוק: דווקא העובדה כי המשיב בחר לפגוע בגורמי אכיפת החוק שהיו בעמדה קבועה בסמוך למערת המכפלה היא המלמדת על מסוכנות במקרה זה.

כפי שנקבע בעניין בש"פ 7171/00 מדינת ישראל נ' חאמד, פ"ד נד(4), 729 ,עמ' 731-732.

"יידעו צעירים בישראל, צעירים ומבוגרים כאחד, כי היודה אבנים בשוטר הבא להשליט סדר במקום של התפרעויות, מעלה על עצמו כי מסוכן הוא לשלומו של אדם ולשלום הציבור, ובהיותו כך מסוכן, צפוי הוא כי ייעצר להגנה על אותם ערכי-יסוד שבלעדיהם לא נוכל לקיים חברה ראויה. אכן, אדם שהוכיח עצמו כי בכוונת-מכוון מרים הוא אבן על איש אשר החברה שלחה אותו להשליט משטר וסדר, חלופת מעצר לא תיסכון למונעו מעשות שוב מעשה שעשה" (ההדגשה שלי - צ.ל.)